"מנהיגות". כולנו משתמשים במילה הזאת, אבל מתקשים להגדיר מה היא בעצם מגלמת בתוכה. כולם יסכימו שדמויות כמו נלסון מנדלה, דוד בן‑גוריון, וינסטון צ'רציל או אנגלה מרקל עומדות בתנאים. אבל האם נכון להצמיד את התואר מנהיג גם לאדולף היטלר או לפבלו אסקובר? התקשורת נוטה להשתמש במונח "מנהיג" כדי לתאר אנשים בעלי סמכות או כאלה שיש להם קהל אוהדים.
יש מנהיגים של כנופיה, של מדינה או של ארגון. אבל האם ראוי לכנות זאת מנהיגות? האם במונח מנהיגות אנחנו מתכוונים בסך הכול למי שמסוגל לסחוף אחריו קהל אוהדים שילך אחריו באש ובמים? האם ניתן להשתמש במונח מנהיגות מבלי להתייחס לערכים שאותם אנשים מייצגים או להשפעה שלהם על סביבתם?
אי‑אפשר לדבר על משבר מנהיגות ואז לומר שאין קשר בין מנהיגות לבין ערכים. הסתירה בהבנת המושג מנהיגות מטשטשת לא רק את בהירות המחשבה שלנו ואת הידע שלנו; היא מעצבת את איכות המנהיגות שאנחנו מהללים, מלמדים ומקבלים.
מנהיגות היא מושג נורמטיבי. קודם כול מפני שבתפיסתם של אנשים את המנהיגות טמון למעשה חוזה חברתי.
דמיינו את ההבדלים בין שתי קבוצות בעלות תפיסת מנהיגות שונה: האחת פועלת בהתאם לרעיון ש"מנהיגות פירושה לגרום לקהילה לפעול בהתאם לחזונו של המנהיג", בעוד השנייה פועלת בהתאם  תפיסה שלפיה "מנהיגות פירושה להשפיע על הקהילה להתמודד עם הבעיות שלה". במקרה הראשון, הצייתנות היא אמת המידה למנהיגות. המנהיג גורם לאנשים לקבל את החזון שלו, והקהילה מתמודדת עם הבעיה כשפניה נשואות אליו. אם משהו משתבש, זו אשמתו של המנהיג.
במקרה השני, אמת המידה למנהיגות היא ההתקדמות בפתרון הבעיות: המנהיג מניע את הקבוצה להתמודד עם הבעיות שלה. הקבוצה מתקדמת אל עבר פתרון הבעיה מפני שהמנהיג מאתגר אותה ועוזר לה להתמודד. אם משהו משתבש, האשמה מוטלת על המנהיג ועל הקהילה כאחד.
תפיסה זו של מנהיגות ‑ הנעת הקבוצה להתמודד עם הבעיות הקשות שניצבות בפניה ‑ נמצאת בלבו של ספר זה.
ישנן דוגמאות רבות להשתרשותה של תפיסה זו של מנהיגות, המיושמת כיום ברחבי העולם: בעסקים, למשל, התייחס המושג מנהיגות בעבר אל האנשים המחזיקים במשרות ניהול בכירות ואל התפקידים שהם ממלאים. אבל לאחרונה אנשי עסקים מבחינים בין מנהיגות לבין ניהול, והפעלת מנהיגות כוללת גם את היכולת לספק חזון ולהשפיע על אחרים לממש את אותו חזון ללא אכיפה כוחנית.
אפילו בצבא, שם המושג מנהיגות מתייחס באופן מסורתי לאנשים בעמדות פיקוד, התפתחה תפיסה השואפת לקדם באדם את האיכויות המצוינות ביותר שלו באמצעות השפעה ולא באכיפה.
פריצת הדרך של פרופ' חפץ נעוצה באבחנה שנכון יותר להגדיר מנהיגות כפעילות ולא כמעמד של סמכות במבנה חברתי או כמערכת של תכונות אישיות.
הגדרה זו מאפשרת לנתח מנהיגות מעמדות שונות במבנה החברתי. גם נשיא וגם אדם פשוט יכולים להפגין מנהיגות. לא רק תיאודור רוזוולט, אלא גם רוזה פרקס. לא רק דוד בן‑גוריון ומנחם בגין, אלא גם ארגון "ארבע אמהות" ודפני ליף. הגדרת מנהיגות כפעילות מאפשרת גם שימוש במגוון תכונות, בהתאם לנדרש בתרבות מסוימת ובמצב ספציפי. יכולות אישיות כמו תושייה, כושר ביטוי ואפילו מראה חיצוני הן בסך הכול משאבים למנהיגות, ומיושמות בדרכים שונות בהקשרים שונים. אם ננתק את הגדרת המנהיגות מתכונות אישיות, נוכל להתבונן בדרכים הרבות שבהן אנשים מפעילים מנהיגות בלי לענות על הקריטריונים הנדרשים כדי "להיות מנהיגים". 
ספר זה מציג את התועלת בהתייחסות למנהיגות במונחים של עבודה אדפטיבית, תהליך מפרך של עדכון הדנ"א הארגוני, בשל צורך דחוף באפיון מחדש של ערכים, אמונות או התנהגות. בהפעלת מנהיגות אדפטיבית, המשימה המרכזית היא לגרום לאנשים להבין מה הם הדברים החשובים להם ביותר, מהי נקודת האיזון הנדרשת, ואילו ויתורים כואבים הכרחיים לתהליך.
תיאוריית המנהיגות הקוהרנטית של רון חפץ והעצות המעשיות שפיתח יחד עם מרטי לינסקי מוצגות בהרחבה בספר זה, הכולל עדכונים והערות שנועדו להבהיר לקוראים הישראלים את מה שהיה עלול ללכת לאיבוד בתהליך התרגום. 

מדובר בארגז כלים רב‑עוצמה, המסייע לאלה המבקשים להוביל שינוי, להגשים את חזונם ולהישאר בחיים.

אני רואה שליחות חשובה בהנגשת ספריו של פרופ' חפץ ובהוצאתם לאור בעברית, בתקווה שהם ישמשו את כל מי שמבקשים להרבות טוב בעולם.
יואב צוקרמן, תל‑אביב 2022
המבוא מבוסס על תמצית ספרו של פרופ' חפץ: "מנהיגות ‑ ללא תשובות קלות".