ביולי 2003 יצאה ויקי קנפו בצעדת מחאה מביתה שבמצפה רמון אל משרד האוצר בירושלים כשהיא אוחזת בדגל ישראל. לאחר מסע בן שבוע לאורך 205 קילומטרים, שבמהלכו הצטרפו אליה אלפים ‑ מאמהות יחידניות ועד ארגוני נכים, היא הצטרפה למאהל מחאה שהוקם מול משרד האוצר. מאבקה זכה לסיקור נלהב של התקשורת הישראלית ואף כונה "מהפכת יולי" או "מרד העניים". האהדה הציבורית והלחץ התקשורתי שהופעל על שר האוצר לשנות את מדיניותו לא הביאו באותה עת לשינוי מהותי, אבל פעולת המנהיגות הספונטנית של קנפו נהפכה למודל של מחאה אותנטית, שהוּכחה מאז ככלי אפקטיבי להצבת נושאים בוערים על סדר היום הציבורי ולאימת הפוליטיקאים.
כרוזה פרקס בשעתה, גם ויקי קנפו הדגימה מהי פעולת מנהיגות ללא סמכות ואת העובדה שכל אחת וכל אחד, בכל מקום, יכולים להפעיל מנהיגות ולהשפיע על התקדמות בכיוון הנכון, ולו לזמן קצר.